פסק-דין בתיק תא"ק 38092-02-10

התובעת מיכל קנטור (להלן: " מיכל ") והנתבע אמנון שדמי (להלן: " אמנון") ניצים, ביחס לנפקותו ופרשנותו של הסכם, שנחתם ביניהם בתאריך 04.07.01 (להלן: " ההסכם").

העובדות העומדות ברקע ההסכם אינן שנויות במחלוקת ויובאו להלן בקצרה:

בשנת 1988 מכרה מיכל את זכויותיה בדירה בתל אביב, תמורת הסך של 200,000$ (להלן: "התמורה"). תמורה זו הועמדה על ידה בחלקה, כערבות בגובה של 100,000$ (להלן: " הערבות"), להבטחת פעילותו העסקית של מי שהיה בן-זוגה באותה עת ולימים נפרדה ממנו (להלן: " רועי") ושותפו לפעילות העסקית, אמנון. מתן הערבות מצידה נכרכה בהתחייבותם הנגדית של אמנון ורועי, להקנות לה זכויות בדירה חלופית בתל אביב, במידה וערבותה תחולט.

ואכן, ביום 20.02.01 חולט סכום הערבות במלואו, לכיסוי חובותיהם של אמנון ורועי כלפי הבנק.

דא עקא, במהרה הסתבר, כי אין האחרונים מסוגלים לממש את התחייבותם להקניית הזכויות בדירה החלופית. לפיכך, הומרה התחייבותם זו להקניית הזכויות בדירה החלופית, בהתחייבות כספית שנוסחה בהסכם. אין חולק, כי ההתחייבות על פי ההסכם לא קוימה, למעט העברת הסך של 25,000$, אותו יש לקזז מסכום התביעה העומד על סך 556,000 ש"ח. עדיין, עומד אמנון ומכחיש את חובת התשלום, גם אם אין הוא מכחיש את עצם ההתחייבות.

עמדתו מבוססת על שורה של טעמים, שהעיקריים שבהם הינם טענת ההתיישנות, טענת הקיזוז והטענה כי לא התקיימו התנאים לגיבוש חבותו כלפי מיכל.

אתייחס אפוא לטענות אלה על-פי סדרן:

טענת ההתיישנות

טענת ההתיישנות הינה "טענת סף" ולכן, נכון לפתוח בה את הדיון.

תמצית הטענה:

אמנון טוען כאמור, כי התביעה התיישנה, שכן לפי דבריו, חלפו מעל 7 שנים ממועד דרישתה הראשונה של מיכל למילוי התחייבותו על פי ההסכם, שנעשתה במועד 30.06.02 ועד להגשת התביעה.

דיון בטענה:

ההסכם נחתם ביום 04.07.01 והמועד לקיומו לא נקבע בהסכם. משמע, כי מועד קיומו יהיה המועד הסביר על פי נסיבות העניין, על פי סעיף 26 ל חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973.

אמנון אינו מסביר מה היה המועד הסביר לקיום ההתחייבות על פי ההסכם, ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. בעניין זה, טוען הוא טענה והיפוכה. מחד, גורס הוא כי טרם הגיע המועד לקיום התחייבותו על פי ההסכם ומאידך, טוען הוא כי מימושו של ההסכם נתבע עוד בשנת 2002.

העלאת טענות אלה באופן חלופי, לדעתי אינה מתיישבת עם חובת הטיעון בתום לב, בניהול הליכי משפט. מועד 30.06.02 הינו המועד שממנו ואילך, רשאית היתה מיכל לתבוע את הפרשי הריבית, על סכום החוב לפי סעיף 7 להסכם ואת פנייתה בעניין זה יש לראות בהקשר הנסיבתי הנ"ל.

זאת ועוד. אמנון עצמו הודה, כי שילם על חשבון חובו את הסך של 25,000$ בשנת 2004. לפיכך, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נמנית תקופת ההתיישנות רק ממועד זה. מכאן, כי בעת הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

למעלה מן הצורך אציין, כי סעיף 9 להסכם ( מוצג 1) קובע במפורש, כי התחייבותם של רועי ואמנון כלפי מיכל, להשבת סכום החוב תעמוד בתוקפה ללא מגבלת זמן, עד להשבת סכום החוב במלואו. בא-כוחו של אמנון טוען בסיכומיו, כי התניה זו הינה חסרת תוקף שכן, לא נוסחה בכתב, בחוזה נפרד על-פי סעיף 19 לחוק ההתיישנות.

דרישת סעיף 19 בחוק ההתיישנות פורשה בפסיקה, ככזו שלקיומה נדרש הסכם המתייחס אך ורק לתקופת ההתיישנות וראה לעניין זה ע"א 419/71 והרציונאל העומד מאחוריה.  לדעתי, אין בכך כדי לאיין את תוקפה של ההתנאה בסעיף 9 להסכם שכן, מדובר בהסכם שנערך ויוחד לנושא הגביה וההתיישנות ולא לעצם קיום הזכות. הזכות עצמה הוכרה עוד קודם לכן, בהתחייבות עצמאית שנעשתה מצידם של אמנון ורועי כלפי מיכל.

לעומת זאת, ההסכם לא נועד ליצור התחייבות חדשה, אלא לאזכר את קיומה אגב פירוט תנאי הגביה שלה, תוך איון מחסומי ההתיישנות שהם העיקר. נזכור, כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם נוסח ההסכם, אשר מעצם טיבו הינו הסכם "על-זמני". היינו, כזה המציע אלטרנטיבות פירעון שאינן מוגבלות זמן, ביחס לזכות שהכל הכירו בקיומה עוד קודם לכריתתו של ההסכם.